הגשם כמעט סגר אותי בבית, אבל אזרתי כוחות, התגברתי על העצלות והלכתי למוזיאון. ואז גיליתי שהמוזיאון שרציתי לראות, הפרגמון, סגור עד יום שני. אבל אם אני כבר מחוץ לבית, לא אחזור בידיים ריקות. אז שיניתי כיוון, ונכנסתי לנציונל גלרי, שמסתבר שהכניסה אינה חופשית בימי חמישי. באסה. אבל גם כניסה בארבעה יורו (לסטודנטים) לא תעצור אותי. במיוחד אחרי שיצאתי מהבית בגשם.

ניסיתי, באמת התאמצתי. אבל אחרי ביקור, גם אם קצר, בנציונלגלרי, הגעתי למסקנה שאני לא ממש מתחברת לאמנות הגרמנית. בחנתי כמה סגנונות שונים – פורטרטים, ציורים אפלים שמתארים סצנות מוות, וגם ציורים שמתארים רגעים היסטוריים. אבל כל אלה, אפילו המרשימים שבהם, לא מצליחים לרגש אותי כמו שושנת-מים אחת של מונה. אני חושבת שהציור שהכי אהבתי במוזיאון הוא ציור של מאנה. מצד שני, גם אמנות מודרנית לא ממש עושה לי את זה. כנראה שאלה בעיקר שושנות המים בשבילי.

ההתרשמות הכללית שלי מהמוזיאון היא של קדרות, אפלה, אופל… צבעים כהים, קודרים, שהולמים כנראה את מזג האוויר, במיוחד היום. היצירות שהכי אהבתי הן אלה שמתארות את ברלין בתקופות אחרות – את שדרת אונטר-דן-לינדן לדוגמא, והשרטוטים והסקיצות של שינקל, הארכיטקט שאחראי לחלק מהמבנים המפורסמים של העיר. רואים שלבן-אדם הייתה אובססיה לקתדראלות. גרם לי לחשוב על הספר Pillars of the Earth, שסיימתי סופסוף קצת לפני שנסעתי. רק אני לא מתרגשת מכנסיות ענק ?

בכל מקרה, אין לי הרבה תובנות היום. בעיקר עייפות מצטברת, ותחושה דיכאונית קמעה, תוצר של התבוננות ביותר מדי ציורים אפלוליים. לילה טוב, בתקווה להעביר אותו ללא סיוטים…