למרות הגשם בבוקר, החלטתי לנצל את ההזדמנות ולנסוע עם החברים ללימודים לוואנזה. הם, כמובן, לא תיארו לעצמם שאנסה לגרור אותם לבית ועידת ואנזה, לא האטרקציה הרגילה של האגם. מצד שני, עיקר המשיכה של האגם היא בקיץ, כשחם וכיף להשתכשך במים.

היה לי מוזר לבקר שם. החברה היתה מוזרה (אקוואטוריאנית, ארגנטינאית, שוויצרית וקוריאני), העובדה שהכל כתוב בגרמנית, אנגלית ועברית עילגת היתה לי מוזרה. אבל הכי הקשה עליי היופי של המקום. לא הצלחתי להשתחרר מהידיעה שבית הקירות של הבית היפיפה הזה, ישבו חלאות אדם שדיסקסו והחליטו על הרג שיטתי כמו שאני מתדיינת על סוגי צמר.

המוזיאון עצמו לא חידש לי הרבה, למרות שדווקא החלק המעניין ביותר – והכי רלוונטי – ועידת ואנזה עצמה – היה סגור. אבל עד אז בכל מקרה כבר הייתי די רוויה ולא יכולתי להמשיך לקרוא את הטקסטים. הם באמת לא חידשו הרבה, ובטח לא השתוו לימי שואה או לביקור במחנות עצמם (למרות שאני ביקרתי רק בדכאו ומאטהאוזן, על סאקסנהאוזן ויתרתי הפעם), ובכל זאת, מתישהו פקעה בי היכולת לספוג.

אחד החלקים שאהבתי, היה החדר האחרון, שאת כותרתו אני לא זוכרת. על הקירות תלויים משפטים מפי ניצולים, ובני דור שני – לניצולים ולנאצים, באנגלית ובגרמנית. עניין אותי במיוחד להציץ, גם אם להרף עין, לעולמם של הבנים של-, אבל הכי שיעשע אותי המשפט של יעקב גלעד (בתרגום חופשי): כשהייתי מקבל ציונים גרועים, אמא שלי הייתה אומרת "לא שרדתי את אושוויץ כדי לחוות את זה". ניסיתי להסביר את הקונטקסט, ואת הסיבה לצחוק הבלתי נשלט שתקף אותי, אבל ללא הצלחה. כנראה שצריך לחוות אמא פולניה (אפילו אם היא לא שלך) כדי להבין את זה.

אני הולכת להתארגן, קבעתי עם י' שיעור על בירה בשמונה.