יש ימים כאלה, ששום דבר לא הולך בהם כמו שצריך. אפילו לא הלילה שקודם להם. היום היה לי אחד כזה, וחשבתי שאין דרך שהוא יגמר בטוב.

אתמול בלילה, כשרצינו ללכת לישון, גילינו ששוקו השתין לנו על המיטה. למרבה המזל, למזרון יש מגן, אבל השמיכה והמצעים, ובכן… דרשו כביסה בטרם נחזור להשתמש בהם. לא היו לנו מצעים נקיים, ובאמצע הלילה ניסינו לחשוב על פתרון. זה הסתמן בדמות שינה על המיטה המתנפחת שקנינו יום קודם (לאורחים) וניפחנו לניסיון בסלון, כמו שהיא. בזמנו זה נראה כמו פתרון סביר, ואפילו הצלחתי לישון כמה שעות, עד שהתעוררתי מרעש החגיגה בדירת הסטודנטים הסמוכה ולא הצלחתי לחזור לישון.

מתישהו נמאס לי לרבוץ במיטה ולנסות לישון, קמתי והלכתי לעבוד. במקביל הזוגי הוציא את המצעים שכיבסתי, וגילה שהכביסה לא הועילה בסילוק ריח השתן, והחזרנו את המצעים למכונה, לכביסה נוספת. מתישהו גילינו שהשארנו את החלון פתוח, אבל לקח לנו זמן להבין מה משמעות החלון הפתוח, כשחיפשנו את שוקו החצול ולא מצאנו אותו באף אחד ממקומות המחבוא החביבים עליו.

בשלב הזה כבר התחלתי להיכנס ללחץ, שלחתי את הזוגי לסייר למטה, וכשהוא גילה אדנית שנפלה מהחלון הסברה שהחצול קפץ/נפל אוששה. לפני שיצאתי דאגתי לפרסם ציוצים וסטטוסים בבקשה לעזרה באיתור החתול, והתחלנו לחפש אותו בגינות השכנות, כולל "פריצה" קטנה לחצר הפרטית של הבניין (בדירת הגן) ללא הצלחה. מיותר לציין שאני כבר הייתי חצי היסטרית, ובשלב מסוים אף פרצתי בבכי. הקפנו את השכונה כמה פעמים, ודיברתי כבר עם הוריי שידפיסו עבורי מודעות ויביאו אותן עמם (הם היו אמורים לבוא בכל מקרה, לא הקפצתי אותם במיוחד מת"א לי-ם רק בשביל זה) כדי שנתלה בשכונה. עם כל סיבוב נוסף איבדתי עוד שביב של תקווה, והרגשתי מיואשת למדי.

כשהוריי הגיעו יצאנו לסיבוב נוסף בשכונה, ותלינו מודעות. ניסיתי להשלים עם העובדה שאנחנו לא מוצאים את החצול, שהוא ניסה כל כך הרבה פעמים לברוח שמתישהו הוא היה מצליח וכן הלאה, ונחמה בעובדה שהוא שרד את הנפילה כי אחרת היינו מוצאים אותו קרוב ופצוע.

אחרי שהוריי ואחי עזבו, שטיפת כלים וארגון הדירה החלטנו לצאת לסיבוב חיפושים אחרון לפני שיחשיך. התחלנו שוב קרוב לבניין, והגענו לגן הסגור, כשהפעם שמענו קולות – יש שם מישהו. כמו בכל סיור, קראתי בקול "שוקו! שוקו!", אבל הפעם, חוץ מקולות הטאטוא והשכנה שענתה לי, שמעתי גם יללה דקה. שאלתי אותה אם היללות נמשכו זמן מה, והיא אמרה שהן התחילו כשקראתי בשמו של החתול. היא פתחה לי את השער והכווינה אותי לכיוון שממנו עלו הקולות, מעין מרתף מכוסה ברזנט. לא היה לי פנס, כבר התחיל להחשיך והכוך נראה מקום לא סימפטי להיכנס אליו ללא מקור אור כלשהו. שלחתי את הזוגי לחפש פנס, אבל בינתיים השכן שלף פנס ונכנסתי לבד, בתקווה שלא יקפוץ עליי כלום. המשכתי לקרוא לחצול, אבל הוא השתתק, כנראה מפחד, ולא ראיתי אותו. ואז, ראיתי אותו מאחורי הדוד הישן. ניגשתי אליו, והוא ברח לעבר השני. ניגשתי לצד השני, והוא ברח שוב לכיוון הנגדי. רק אחרי שהארתי על עצמי וגיששתי לעברו שירחרח, הוא נרגע מעט והצלחתי לתפוס אותו בעורפו ולהרים אותו אליי. אחזתי בו בחזקה וכשעליתי לצאת, נתקלתי בברזנט. הגברת הסיטה אותו ולרגע החצול נבהל ורצה לברוח, אבל לא הרשיתי לו, יצאתי משם כמה שיותר מהר, כמעט בריצה לכיוון חדר המדרגות והדירה.

החצול היה מטונף, מכוסה כולו פיח, ואני גם. נכנסנו ישר לחדר האמבטיה, ושלחתי את הזוגי להביא שמפו, גיגית ואת עצמו והתחלנו במשימה של קרצוף הפיח מהחצול, שהייתה לא פשוטה לאור סירובו של היצור לשתף פעולה. כשהוא היה נקי במידה סבירה ואני עייפה מכדי להתעקש, עטפתי אותו במגבת והתחלתי לייבש אותו. הזוגי, שיבורך, לקח על עצמו לנקות את המקלחת, ובדיוק כשהוא סיים, הגיעה אמו יחד עם אחותה וגיסה.

לעדכן את כולם שמצאנו את החצול, נשיקות וברכות, ומקלחת זריזה, קפה בקפה יהושע, לאסוף את המודעות, ועכשיו, רק כשאני כותבת את קורות היום, אני מרשה לעצמי להירגע. לפעמים, אבל רק לפעמים, יש סוף טוב. לשוקו היה אחד כזה היום.

לכתוב, זה ממש לא כמו לרכב על אופניים. זו מיומנות שהולכת לאיבוד ברגע שמפסיקים לתרגל אותה. אני יודעת מניסיון אישי. גם עכשיו, כשאני מנסה לכתוב את השורות הראשונות לרשימה זו שתקדים, בתקווה, סדרה על המסע שלי לארגנטינה, אני כותבת ומוחקת, כותבת ומוחקת, כותבת ועדיין לא לגמרי מרוצה מהתוצאה, ומוחקת שוב.

הנה אני מתחילה, שוב, בתקווה שאעמוד במטרה שהצבתי לי: לכתוב סדרה של פוסטים על הנסיעה לדרום אמריקה עם אמי ואחותי, נסיעה שהיא מעין מסע שורשים. עוד לא החלטתי איך הסדרה הזו תתפרסם, אם כל פוסט לכשייכתב או כולם ביחד, עם תמונות או בלעדיהן. הצעות יתקבלו בברכה 🙂

כנראה שעייפות של טיסות טרנס-אטלנטיות לא עוברת בשנת לילה אחת, כי גם את הבוקר הזה התחלתי עייפה ורטנונית למדי. כנראה שזו לא רק התגובה האישית שלי, כי כולנו התארגנו באטיות לארוחת הבוקר בחדר האוכל של המלון. אני חייבת לציין לטובה את המאפים, שהפתיעו לטובה, פריכים וחמאתיים.

אחרי הארוחה לקח לנו עוד זמן מה להתארגן לצאת, לבדוק את המכבסה הקרובה, לחזור לקחת את הכביסה עצמה, למסור אותה ורק אז לצאת לדרך, שנתיבה קצת השתנה לאור העובדה שגילינו שכמה הדוכנים שבדיוק הוקמו מול המכבסה הם הסנוניות הראשונות של שוק גדול שפעיל בפארק הסמוך, ויז'ה ביאריץ, מדי שבת.

השוק עצמו היה חביב למדי, במיוחד בשעות הבוקר המוקדמות, לפני שהחום והצפיפות הפכו אותו לבלתי נסבל. רוב הדוכנים בשוק מכרו בגדים, תכשיטים ושאר שמונצעס, ומהר מאוד השתעממתי, כי לא ניחנתי בכל כך הרבה סבלנות למדידות והתעסקויות כמו אלה בהן בורכה אחותי.

במהלך הטיולים שם פגשנו את סוסנה, אחת החברות של אמי מהתנועה. הפגישה הייתה חטופה, והן סיכמו שייפגשו בפעם אחרת שוב**. בדרך חזרה למלון קניתי למיכאלה זוג עגילים במקום אלה שקניתי לה בארץ ושכחתי בבית, וסיר מנחושת מרוקע בעבודת יד**.

אחרי כל הסיבוב הזה חזרנו למלון והחלטנו לנסות לטפל בכרטיסים של המעבורת, כי לא היה לנו עותק או את מספר הדרכון של אחותי, לכן צריך היה לשנות את הכרטיס שלה. הלכנו עד לשם רק כדי לגלות שהמשרד שלהם נסגר ב-13:00 בימי שבת, כשהגענו לשם קרוב לשתיים וחצי.

היינו כבר בקרבת סניף של איזו חנות גרביים מיתולוגית שאמי זכרה מילדותה, כך לפחות התרשמנו מהכתובת ששלפנו מהמדריך הטלפוני, והחלטנו לחפש אותה. רק אחרי שלושה סיבובים עלתה בראשנו ההשערה שאולי החנות נמצאת בתוך מרכז הקניות Punta Carretas, שנמצא ממש ממולנו, ואכן, שם הייתה החנות. הקניון הנ"ל נבנה על שטחו של כלא שנהרס, וממנו נשארה רק החזית, וכנראה איזה קיר אחד איפשהו עם החלונות המקוריים, אבל לא ראינו אותו. הציניקנים יגידו שהיום המקום מאכלס סוג אחר של אסירים, כאלה שמשועבדים לתרבות הצריכה.

החלטנו לאכול ארוחת צהריים מאוחרת ב-La Pasiva (רשת אורוגוואית שמגישה אוכל מקומי) עם שתי מנות אופייניות: פיצה עם פאינה (Fainá), מין לחם שטוח ודק עשוי קמח חומוס עתיר שמן וצ'יביטו (Chivito), סנדוויץ' בשרי האופייני למטבח האורוגוואי. הפאינה הייתה נחמדה למדי (מה יכול להיות רע במשהו שעשוי מחומוס?), אבל, בהסתכנות לאובדן שלום בית (מקווה שהזוגי לא יקרא ויכעס), הצ'יביטו היה מאכזב למדי. קינחנו בצ'אחה (Chajá), מין קינוח עתיר קרם-שומני (נראה לי מרגרינה מוקצפת עם מרגרינה נוזלית) שאמא שלי זכרה מילדותה, ורק כשטעמה נזכרה ואמרה: "עכשיו אני נזכרת ששנאתי את זה". חבל רק שנשאר לי הטעם של השומן טראנס על הלשון עוד כמה שעות אחר כך.

המשכנו לחרב זכרונות ילדות של אמי, כשגילינו שחנות הגרביים הזכורה לה sí sí הפכה להיות מין רשת חנויות סתמית להלבשה תחתונה שמוכרת בעיקר בגדי ים (בסך הכול קיץ שם) עם מבחר גרביים מאכזב למדי. למרבה המזל, גרביים קצרצרות כמו שחיפשתי היה להם, כך שהצלחתי לחמוק מגורל אכזר של מחסור בגרביים בנסיעה שכזו, מי רוצה לכבס את הגרביים כל יום?

ועוד אכזבה נכונה לנו, כשבחנות המוזיקה אליה שלחו אותנו לחפש כרטיסים להופעות גילינו שבזמן שנהיה בעיר לא תהיה שום הופעה בתיאטרון סוליס, אליו אמי רצתה לקחת אותנו, וגם לא שום הופעות מוזיקה פולקלורית, או שום דבר אחר שיכול לעניין אותנו, לצורך העניין.

למודות אכזבה, חזרנו למלון להתארגן לביקור אצל מרקוס הבן-דוד ורוסה אשתו, בליווין של לוסיה ואחותה אלינה.

כבר בפעם האחרונה שראיתי את מרקוס ורוסה, בברצלונה, כשבאו לבקר את בתם דינה, הם לא היו בשיא כוחותיהם, אבל ההתדרדרות ניכרת בשניהם, למרות שמרקוס במצב קצת יותר טוב: אשתו סובלת מהתחלתה של מחלה דמנטית. מרקוס היה לבבי כדרכו, מחדד חידודים ומתבדח, וסיפר קצת על החיים עכשיו, על הקשיים והמצב במדינה. רואים שקשה לו אבל הוא לא מוכן/מסוגל לשנות הרבה את המצב שלו, וזה מאוד עצוב לראות את זה.

לוסיה ואלינה סיפרו לי קצת על הלימודים והחיים במונטווידאו; אלינה בדיוק סיימה את התיכון וחושבת מה ללמוד באוניברסיטה ולוסיה סיימה שנה שלישית של לימודי הנדסה כימיה. שכנענו את שתיהן לנסות לברר לגבי תוכניות כמו תגלית, ולו רק כדי לבקר אצלנו. אם כבר לממן טיולים של בני תשחורת יהודיים תושבי הגולה, שיהיו אלה קרובי משפחה שלי, לא?

סיימנו אצלהם די מאוחר וחזרנו למלון. הייתי שמחה לסיים את היום הזה אחרת, כי הוא הסתיים בהתפוצצות של כל החיכוכים של היום, הרי לא קל להיות שלושה אנשים ביחד, ועד שלומדים ומפתחים דינמיקה יציבה לוקח זמן. בסוף הרוחות נרגעו, וסיימנו את היום עם ארוחה קלה בחדר, מלווה ביין שקנינו (לא משהו אבל מספיק מרגיע רוחות לצורך העניין.

*מה שבדיעבד אני יכולה לספר שלא קרה. אי אפשר להספיק הכול.
**כשחזרתי הביתה אבא שלי אמר לי שהוא חושב שלא כדאי להשתמש בסיר, כי אי אפשר לדעת מה יש בו. אז עכשיו יש לי קערת פירות ענקית מנחושת. וקצת בעסה שאני לא יכולה להשתמש בסיר שלי.

אף פעם לא קל לחצות חצי עולם, במיוחד כשהטיסה מתישה ובדרך חווים קשיים שונים ומשונים. הטיסה למונטווידאו התארכה בקצת יותר משעה, ומתחה את העצבים המרוטים גם ככה שלנו עד הקצה. את הנחיתה המעוכבת שלנו המתיקה הפתעה בשדה התעופה, שם המתינו לנו חוסה בן בן-הדוד ולוסיה בתו, שבאו לאסוף אותנו (ואני מקווה מאוד שהם ידעו מראש על האיחור, אבל לא שאלתי…).

העייפות שלנו הייתה ברורה ונראית לעין, כך שחוסה הסיעה אותנו למלון עם סיבוב קטן בשכונה, להראות לנו את הבית שלו ואת האזור בכלל. המלון שלקחנו נמצא בלב פוסיטוס, שהיא אחת השכונות היותר מבוססות של העיר ומשכנה של רוב הקהילה היהודית כיום.

למרות העייפות הרבה, החלטנו לאזור כוחות (אחרי מקלחת והתרעננות מחויבת המציאות) ולעשות כמה סידורים קטנים לפני שנקרוס במיטה לנוח. על הפרק: רכישת כרטיס SIM, כרטיסים למעבורת שתיקח אותנו בסוף השבוע לבואנוס איירס ולאכול משהו, כי עם כל הכבוד למזון המטוסים היחסית סביר (כנראה עקב אי-כשרותו הבוטה) של איבריה, עברו אי אלו שעות מההזנה האחרונה ואני מגיבה ממש לא טוב לסיטואציות כאלה, כפי שיעידו המקורבים אליי.

כמובן שסדר העניינים חייב מזון לפני סידורים, וההחלטה נפלה על בית קפה קטן שנקרא "קפה אמרטו" באחד הרחובות ליד המלון. ההחלטה נפלה על סלט וסנדוויץ', שלא היו מדהימים אבל השביעו אותנו. לאור העובדה שהמקום התגאה באפייה אומנותית (artesanal), הרגשנו מחויבות לדגום את הקינוחים שלהם, שלמעט המיני-טארטלט לימון אכזבו למדי. מזל שהייתה לנו נגיסה של בצק פריך-קרם לימון-מרנג לכל אחת כדי להמתיק קצת את האכזבה.

משם המשכנו למשימה השנייה ברשימה, עוקבים אחר ההוראות של חוסה כיצד להגיע לאחד המשרדים הגדולים של חברת הטלפוניה הסלולרית המקומית. מצאנו את המקום בקלות, והמתנו בסבלנות לתורנו. הופתענו לטובה מהסדר ומהיעילות היחסית שבהתנהלות המקום, ובמיוחד מהאדיבות של הגברת ששירתה אותנו. לעומת זאת, התפלאנו לגלות שאת הכרטיס אנחנו יכולים לקנות שם, אבל אי אפשר לטעון אותו במקום, אלא צריך לקנות קרדיט במקום אחר. כנראה שזה ההיגיון המקומי.

אחרי שסיימנו עם משימה מספר אחת, נותרה לנו המשימה האחרונה – לרכוש כרטיסים למעבורת ביום שישי הבא, במשרדי חברת Buquebus, שממוקמים למרבה שמחתנו ממש מעבר לפינה. גילינו שאת המעבורת האטית והזולה לא נוכל לקחת, יען כי שעות היציאה שלה וההגעה לא מתאימות לנו, אבל מאחר שהמעבורת המהירה זולה למדי נזכה למסע קטן בזמן: נצא ונגיע באותה השעה, כי המעבורת חוצה את הנהר בשעה ויש שעה הפרש בין אורוגוואי וארגנטינה.

אחרי כל ההתעסקויות האלה, באה מנוחה, לפחות קצרה, כי בתשע חוסה אסף אותנו והסיע אותנו לשדה, שם חיכינו לאחותי שתגיע בטיסה מקוסטה ריקה. ההמתנה הייתה די ארוכה, ואחרי שהיא כבר הגיעה, נאלצנו לחכות עוד נצח קטן (חצי שעה בערך, אבל באותו הרגע חשבתי שהזמן רוקם קנוניות נגדי) ה למונית, כי לקחת מונית משירות המוניות של השדה עולה כמו 5 מוניות רגילות (לפחות).

כשהגענו למלון אני קרסתי למיטה, ודרשתי שקט מאמי ואחותי שהיו בשיא התרגשות המפגש, עם צורך עז להראות אחת לשנייה את כל מה שהביאו עמן, התעסקויות שמבחינתי יכלו לחכות למחר, או אפילו למחרתיים. אני רק רציתי ל-י-ש-ו-ן. מהר מאוד גם הן נוכחו בצדקתי, וקרסו אף הן.

באיחור של שבוע*, אני מתיישבת לכתוב את הביקורת הנרגנת שלי על מסעדת טאפאס-אחד-העם. למרות העוינות הבסיסית שלי**, נכנעתי ללחצי הזוגי, שנכנע ללחצי בן-דודו וזוגתו שנורא רצו ללכת. אז הוזמן מקום, והזוגי ביקש במיוחד שאהיה עם ראש פתוח, וגם ציין לא פעם ולא פעמיים שהשף החתום על היצירה הוא לא פחות מרושפלד, אז שאתן לזה סיכויי. עכשיו, לא זכור לי שאי פעם סעדתי אצל רושפלד, אבל ספרי הבישול שלו מוצלחים למדי, אז קיוויתי שיהיו סטנדרטים מינימליים.

לא היו לנו תקוות גדולות לערב שקט, לאור העובדה שמדובר היה במוצאי החג, ואכן, המקום היה הומה למדי, והמוזיקה כוונה לעוצמה שמטרתה לא רק להחריש כל שיחה במסעדה, אלא גם כנראה במסעדות מעבר לשדרות רוטשילד הסמוכות. בשלב מסוים הבנו שאין לנו מה לבנות על שיחה. למרות הבקשות הנשנות להנמיך טיפה את העוצמה ("אני מבינה אתכם, אבל זה חלק מהאווירה") המוזיקה השתלטה על הכל, אבל כשהמלצרית צעקה במלוא ראותיה ועדיין לא שמענו אותה, זה הוכיח לנו סופית מהי מטרת המקום, מעל לכל דבר אחר: פוזה, ורק זה. אכלתי בהמון מקומות טאפאס בכל ספרד, ובאף אחד, אף לא בגרועים או ברועשים שבהם, לא הייתה "אווירה" שכזו. ראשית, בכולם, אבל בכולם, אם הייתה מוזיקה, היא הייתה משנית לקולות האנשים שמדברים, צוחקים ונהנים בחברה. שנית, האוכל הוא הכוכב במקומות האלה, ולא ה"אווירה", כי אחרי הכל, אנשים באים לשם בשביל לאכול.

טוב, אחרי ההקדמה הזו על ה"אווירה" בטאפאס אחד העם, נעבור לאוכל. שיחקנו את המשחק וכשהמלצרית רצתה להסביר לנו על התפריט (ובדרך גם טעתה בשמות) הקשבנו, עד שנמאס כי אי אפשר היה לשמוע כלום. החלטנו להתחיל בטונה צרובה, קלמרי, חמון איבריקו, גבינת מנצ'גו, פאן קון טומאטה וחצילים וקסדייה לאחי הצמחוני שהצטרף אלינו, בתור סיבוב ראשון. הטונה הצרובה הייתה מבושלת לגמרי, וחתוכה באופן שהולם יותר סשימי מטונה צרובה, בלי להיכנס לעד כמה המנה הזו אופיינית למטבח הספרדי. בקלמרי טעו בהזמנה והגישו את הקלמרי על הפלנצ'ה במקום המטוגן שהזמנו, עוד נקודה לרעת הרעש שמשבש הזמנות. היה סביר ולא יותר. לגבי החמון לא ממש יכולנו להעביר ביקורת, מאחר והמנה, שמתומחרת ב-40, כללה בעיקר פאן קון טומאטה (גרוע) ופרוסת חמון בעובי שני מיקרון, בהחלט תמחור יקר מדי לתמורה. הצבע הכללי שלה רמז שמדובר בכלל בפלטייה, הרגל הקדמית של החזיר, ולא בחמון. גבינת המנצ'גו הגיעה כחריץ עם פרוסת דולסה דה ממבריו, והיה המנצח לסיבוב הזה, אבל עם שתי הסתייגויות: האחת, נהוג להגיש את הגבינה כבר פרוסה, ואם לא, אז לפחות תנו סכין הולם לחיתוך גבינה, ושתיים, כטאפה מקובל להגיש מנצ'גו מיושן יותר, ולא סמי-קוראדו, אבל זו הקטנוניות שלי. הפאן קון טומאטה פשוט ביזה את השם, תוך שימוש בלחם טרי ורך שעליו עגבניות מרוסקות, במקום הלחם היבש (או קלוי, אם הוא טרי) שסופג את העגבניה (השלמה) שמשפשפים עליו. לגבי החצילים והקסדייה, שהיו סבירים אבל יקרים מאוד, אין לי מה לומר מעבר לזה שאלה לא מנות טאפאס: קסדייה היא מנה מקסיקנית בכלל, וחצילים בגריל אולי יכולים להחשב בני דודם של הטאפאס, המזטים, אבל כמעט ולא תפגשו אותם בסרווסריות אלא בתור אסקאליוואדה, מנה קטאלנית אופיינית שועשה חסד עם הירק.

לסיבוב שני החלטנו לטעום מהבשרים, ובחרנו איזו מנת בקר, פנסטה, בראבס ואמפנדה. הבקר היה מוצלח למדי, אבל מתומחר באופן שערורייתי לגודל המנה. הפנסטה הייתה טעימה למדי (לא לטעמי, אני לא חובבת חזיר גדולה, אבל שאר יושבי השולחן חיבבו) והבראבס היו עלבון למנה הנהדרת הזו, עם רוטב שאיננו דומה כלל לרוטב הפיקנטי המקורי, ותפוחי אדמה מטוגנים בבלילה מוזרה. האמפנדה, שדמתה יותר לאמפנדה דרום אמריקאית מאשר לאמפנדות הספרדיות (כמו הגאייגה, שממולאת בטונה לדוגמא), הייתה קטנטנה ומאכזבת ביותר. ג', אמו של הדודן, מכינה אותן הרבה, אבל הרבה יותר טעימות.

לצד האוכל שתינו יין שהיה לא פחות מאכזב – רוזה של יקב קסטל. כשהזוגי טעם ואמר שזה לא כל כך לטעמו ומתוק מדי, המלצרית הלכה וחזרה לומר ש"שאלתי מישהו שמבין, ככה היין, תנו לו כמה דקות, הוא יישתפר". הוא לא. בכלל, המבחר של היין היה מאוד מצומצם ולא מאוד מוצלח.

בקיצור, חוויה גרועה ביותר, כל זה בלי לציין את הסלידה שלי משגיאות הכתיב המביכות בתפריט, על הגהה שמעתם? אם כבר לכתוב בתפריט את שמות המנות בספרדית, תוודאו שהן כתובות נכון.

לפני כמה ימים סיפרתי את קורותינו במקום לידידנו השף, שגער בנו: בפירוש הוא אמר לזוגי לא ללכת לשם, שהמקום הוא פשוט פוזה ללא כיסוי, ובנוסף גם יקר. אז חברים, למדו מהטעויות שלנו, וותרו על טאפאס אחד העם. את ה-200 ש"ח לאדם (בלי קינוח, לא היה להם כלום) שימו בצד ותשמרו לנסיעה לבארסה, שם תוכלו לאכול טאפאס כמו שצריך.

*שוב קרסה לי מערכת ההפעלה בסופ"ש האחרון, מה שאומר שהייתי צריכה להתקין אותה מחדש. אובונטו פשוט לא אוהב אותי, או את המחשב, או את שניהם. למה? אולי לפינגוין חם מדי אצלי.
**"למה שנלך לאכול טאפאס בארץ? רוב הסיכויים שנתאכזב, אין סיכוי שהם יעשו את זה כמו שצריך", נבואה שהגשימה את עצמה.

הפוסט הזה משום מה נעלם בטיוטות ולא התפרסם בזמן. את התמונות אני עדיין צריכה להוריד מהמצלמה ולהעלות לפליקר. כשאני סופסוף אמצא את הכבל *אנחה*.

מאז שחזרתי, בטוחני, התעלומה הכי גדולה שהטרידה אתכם, הייתה מן הסתם מקום הימצאו וקורותיו של החצול המפורסם – החצול הראשון בבלוגוספירה – הלוא הוא יאסר.

אל דאגה, החצול שלום לו. מאז שחזרתי הוא שוכן לבטח אצל סבתא. הוא כל כך נבהל מהחתולים אצל ההורים שלי, שנכנס מתחת לאחת המיטות וסירב לצאת, ואף נמנע ממים, אוכל או אפילו ביקור בשירותים (המשוכללים). אז קמתי בבוקר, והבאתי את החצול למשמורת אצל סבתא.

בתחילה נאלצתי לשכנע את סבתא שהחצול מחונך וממושמע, מה שכמובן התגלה מהר מאוד כבדייה. עם זאת, החצול הפעיל את קסמיו והיא התאהבה בו. כל כך נקשרה אליו, שהיא מסרבת להיפרד מהשובב השמנמן. למעשה, לכשסופסוף שכרנו דירה (נכנסו לפני כמעט חודש), רק במשא ומתן, תוך הבטחה למצוא חצול מוצלח ורגוע יותר הגענו להסכמה שנקבל את החצול בחזרה.

אז התחלנו לחפש חצול תחליף לסבתא. אחד העובדים במקום עבודתו של הזוגי חיפש "קונה" לחצול שלו. הוא קנה גור פרסי (או לפחות זה מה שאמרו לו) ב-2000 זוזים, רק כדי שזמן קצר אחריו יתחלף השותף ויתגלה שהנכנס החדש אלרגי לחצולים. אז הגורון אופסן אצל חבר, עד שיימצא פתרון. בינתיים, למרות שלא מעט אנשים הביעו עניין ברכישת החצול, הבחור סרב מאחר והוא חיפש "בית חם" למחמל נפשו. הזוגי אמר שאנחנו מחפשים חצול, אבל לא מוכנים לשלם, מה שכן, הבית בטוח יהיה חם ואוהב. אז לבסוף, כשהגיעו מים עד נפש אצל החבר המארח, הבחור החליט לתת לנו את החצול.

אז יופי, יש חצול, והוא גם ממש בובה, רק עם רסטות. וצריך גם לסרס אותו. כשהבאנו אותו הוא נראה ממש מותק ורגוע כמו שיאסר לא היה מעולם, בן לוויה מעולה לסבתא. אולם כל זה השתנה אחרי התספורת, כשהגיח מתחת למעטה הפרווה העבותה חצול שובב ביותר. עכשיו אנחנו בדילמה – להפיל על סבתא חצול שובב מאוד, ולקחת את יאסר, או להתמודד איתו בעצמנו, ובדרך גם לעשות נחת לאישה שנקשרה כל כך, למרות הכל, לחצול הידוע לשמצה?

אכן, דילמה קשה. מה דעתכם בנידון?

גדולים וחכמים ממני, אמרו כבר, שהזמן לא מחכה לאף אחד, כך שלא פלא שהוא לא מחכה לי. בלי לשים לב, חולפים חודשים, שהופכים לשנים, ופתאום, אחרי למעלה משלושה חודשי שתיקה רועמת, יש לי סיבה לשבת ולכתוב שוב. הרי לא קל לשוב לכתוב לאחר זמן רב כל כך. במשך החודשים האחרונים לא חסרו לי נושאים לכתיבה, אולם לא התחשק לי להציף את הרגשות המעורבים שמלווים אותי יום יום, שעה שעה, מאז שעזבתי את גרמניה. לא התחשק לי לפרסם קבל עם ועדה, שהנה, חזרתי, ולא כפי שרציתי או מתי שרציתי, ואין בכלל שמץ של מושג מה אני רוצה לעשות עם עצמי, עם חיי, מכל הבחינות. ועכשיו, לרגל הבלוגולדת של המקום הקטן והפרטי שלי, החלטתי שהגיע הזמן לעשות מעשה, להעיר את הקול הפנימי שלי, לנער מעליו את האבק שצבר בחודשים האחרונים, ולהכריח אותו לחזור לעבוד. הרי יש כל כך הרבה על מה לכתוב, לא? חזרה למקורות, על כל ההיבטים והפנים שלה, אינה קלה, במיוחד אחרי כל כך הרבה שנים, ובפרט חזרה שאינה מבחירה חופשית. גם הזוגיות, שצריך לבנות ולהגדיר מחדש, לא רווה נחת. בקיצור, לא באנו להנות.

ועכשיו, מה? שאלה טובה. אני עדיין עובדת על זה. מקווה שגם יהיה לי כח לכתוב על זה. מה שווה בלוג שמתעדכן פעם בארבעה חודשים? אז הנה, בלוג יקר. כולי תקווה ששנתך הרביעית תהייה פורה ומפרה, יצירתית ושופעת, שנונה ומושחזת, ואם אפשר גם לא מאוד מעיקה. אני מקווה שבמבט לאחור, שנה מעכשיו, יהיו לי תובנות רבות יותר, לשאלות שמעיקות עליי כבר די הרבה זמן.

וחוצמזה, עכשיו אתם יודעים. אני פה, בינתיים. לאלה מכם שראויים לשיחת טלפון אישית עם החדשות, התנצלויותיי אם פגעתי בכם בזה שלא עשיתי כן. מהרבה בחינות, אני עדיין בהכחשה, ולא ממש ממהרת לדווח על החדשות, שלא היו משמחות באופן מובהק עבורי. מקווה שמתישהו בקרוב אחזור להיות יותר כמו עצמי-של-פעם. המפפף. שינויים.

לפעמים, בורחות לי מלים מהראש, בדיוק כשאני צריכה אותן. ואז, לא משנה כמה אני מתאמצת להיזכר במילה (שאת המקבילות שלה בשתיים או שלוש שפות אני כן זוכרת), היא פשוט מסרבת לצוץ. ככל שאני מתאמצת לזכור אותה, כך היא מתחפרת יותר, ורק לכשאני מניחה לעניין, וחולפות כמה שעות טובות, היא מוכנה לחזור. כמובן שבדרך כלל זה לגמרי לא רלוונטי.

עכשיו אני נתונה במצב דומה. אני צריכה להחליט על עתידי האישי והמקצועי, ולפרקים נדמה לי שככל שאני חושבת, כך אני קרובה פחות למצוא את דרכי. הלך רוחי בקומי ובשוכבי לישון, גם אם זהה, משתנה מספר פעמים ביום. המטוטלת הזו מטלטלת אותי ומותירה אותי עייפה ומותשת.

פתאום צפים רגשות ומחשבות שקודם לא הראו סימן חיים. ברגע אחד, מתישהו לפני יומיים, הוצפתי געגועים לזוגי, שהזכירו לי שלברלין יהיה מחיר כבד מבחינה אישית. האם אני באמת רוצה את זה?

מעל כל הערבוביה הזו מרחפת כל הזמן החרדה, נוכחותה כמעט פיזית. הפחד לטעות, להכשל מזין אותה. בדרך כלל אני לא מפחדת מטעויות וכשלים, כי מהם אני למדה הכי הרבה על עצמי, אולם אני מותשת מדי מכדי לעבור שוב את אותו הסיפור – לעבור למקום חדש ולגלות שזה לא ממש זה די מרוקן את האנרגיות, ובהחלט גורם להרפתקה חדשה להראות מפחידה למדי.

הפוסט הזה לא מאוד קוהרנטי. הוא לא אמור להיות. הוא בסך הכל מנסה לשקף את מה שעובר עליי, שאינו קוהרנטי במיוחד בפני עצמו.

טל גלילי שואל, אז אולי תענו גם אתם?

המערכון הנ"ל, ממנו (גם) לקוח הציטוט שבכותרת, הוא כנראה המערכון האהוב ביותר על אחי (שנמצא אי שם בסין, בטיול). איכשהו, תמיד כשאנחנו יושבים לשולחן (בהרכב מלא, סיטואציה נדירה למדי), הוא מוצא סיבה לצטט אותו, ולעשות זאת בחן שאינו נופל מהביצוע המקורי.

בלי שום קשר למערכון, הציטוט מדבריו של ג'ון לנון קרוב ללבי. במהלך השנים גיליתי, לפעמים לטובה ולעתים קרובות יותר לרעה ( או לפחות כך נדמה באותו הרגע), כמה הוא מדויק. בכל מקרה, כך מלמד נסיוני, ההפתעות האלה שפורעות לחלוטין את התוכניות הקפדניות שהותוו בדרך כלל צפנו יותר מהנראה לעין, ולמרות כל הקשיים הובילו אותי להישגים שלא תיארתי לעצמי שאני מסוגלת להם.

ממש עכשיו החיים זימנו לי טלטלה שכזו. כשסופסוף הרגשתי שאני מתחילה למצוא את מקומי פה, בטובינגן, מבחינה מקצועית ואישית, המציאות קמה ואמרה לי באופן בוטה, "אז זהו, שלא". בלי להיכנס יותר מדי לפרטים, הפרויקט שעבדתי עליו די התמוסס. ידעתי שאני לא רוצה להצטרף לפרויקט האחר שרץ במעבדה. במהלך שבוע הקורס בברלין (הקורס היה משעמם, השבוע היה נהדר) ניצלתי את הזמן להתבונן, להעריך מחדש את המציאות שיצרתי לי. המסקנות לא היו מאוד מלבבות. בקצרה, הגעתי למסקנה שבמצב הנוכחי, טובינגן היא לא המקום בשבילי, לא מבחינה מקצועית ולא מבחינה אישית. הבנתי כמה השיקולים שלי היו מוטעים בהחלטה לעבור לפה, ושבעצם כל ההחלטה נבעה מפשרה ראשונית שתפחה וגררה אותי איתה.

עכשיו אני צריכה להחליט – לאן הלאה. האם אני רוצה ללכת בעקבות נטיית לבי הראשונית, שאמרה (ועודנה אומרת), ברלין, או שאני בוחרת בדרך הקלה יותר, וחוזרת לארץ. טיעונים בזכות שתי האופציות לא חסרים. מיותר לציין שזו החלטה לא קלה מהרבה מאוד סיבות. העובדה שבמקביל אני צריכה לסגור כל כך הרבה קצוות פה לא ממש מקלה על העניין. אני מזכירה לעצמי ציטוט אחר משיר אהוב, "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", ומקווה שאכן בקרוב תאיר עליי השמש (באופן מטפורי, אני יודעת שאם ברלין תצא לפועל, אין שם הרבה שמש עכשיו), וכל הסיטואציה הזו תשאר בגדר זכרון.

אני מנסה לחשוב על מילות סיכום, ואין לי. אני כותבת את הפוסט הזה בעיקר בגלל שנתקפתי מעט מרה שחורה, ואני צריכה לשחרר אותה. נראה לי שאני הולכת להטביע אותה באמבט עם מלח לוונדר. אם לא יועיל, לפחות לא יזיק, לא?